שיאצו זו שיטת טיפול במגע המבוססת בעיקרה על עקרונות הרפואה הסינית ומקבילה לפיזיותרפיה של המזרח הרחוק.
הפירוש המילולי למילה היפנית שיאצו הוא: שי=אצבע, אצו=לחץ, ומכאן שהטיפול מתבסס על מגע פיסי, אשר משולב גם עם הקשבה לצרכי המטופל.

עם השנים התפתחו שיטות טיפול וזרמים שונים, כאשר הבסיס הפילוסופי משותף לכולם. שיטת ההבחנה נעשה על ידי תשאול, בדיקה ומגע, כפי שנהוג בעולם הרפואה בכלל וברפואה הסינית בפרט. הרפואה הסינית מבוססת על ההנחה כי בטבע פועלים כוחות מנוגדים המשלימים זה את זה. לכוחות אלו קראו הסינים "יִין" ו"יאנג", כאשר היִין מיצג את ההיבטים החשוכים, העמוקים, הפנימיים והקרים ואילו היאנג מיצג את ההיבטים המוארים, הגבוהים, החיצוניים והחמים. כל הפרה באיזון במערכת היחסים בין היִין והיאנג בגוף עלולה להביא למצב של מחלה. האינטראקציה בין שני כוחות אלו מולידה תנועה הנקראת "צ'י" (אנרגיית החיים). אנרגיה זו זורמת בגוף בערוצים משלה המכונים "מרידיאנים". כל עוד זרימת האנרגיה במרידיאנים מאוזנת, פירושו של דבר שהאדם נמצא במצב בריא.

הפרת האיזון של הצ'י יכולה להופיע במספר מישורים:

1. מצב בו קיים חוסר צ'י- במצב זה האנרגיה מדוללת, האדם נראה חלש וחסר חיוניות. על המטפל לאתר בגוף אזורי עודף צ'י, למשל, במקומות בהם ישנו אזור מתוח (כתפיים מכווצות, צוואר תפוס וכיו"ב), ולווסת את מטעני הצ'י מאזורי העודף לחוסר.

2. סטגנציה (תקיעות)- מדובר במצב בו קיימת תקיעות צ'י. תופעה זו באה לידי ביטוי הן במישורים הפיסיים (עצירות, כאבים לפני מחזור או כל כאב ממוקד אחר) והן במישורים הנפשיים (עקשנות, אובססיביות דריכה במקום וכיו"ב). במצב זה, על המטפל לפתוח את אזור החסימה ולאפשר לצ'י לזרום.
בטיפול השיאצו, המטפל מנתח את מקור הבעיות השונות ופועל על פי ממצאיו. כאשר קיים מצב של חוסר צ'י, המטפל ממלא ומחזק את האנרגיה של המטופל, בעוד שבמצב של עודף צ'י, המטפל יפזר את האנרגיה.

על פי התורה הדאואיסטית הסינית, על מנת לגלות את הדרך (את האמת הקוסמית) יש לחוות אותה ולא לפרשה במילים. כמוה כן השיאצו.